החלטה בתיק ת"א 30138-03-10

זוהי בקשה לדחייה על הסף של התביעה שהגיש המשיב נגד המבקשת ואחרים מחמת התיישנותה (להלן:- " הבקשה").

1.         רקע

(א)        עניינה של התביעה שבכותרת היא גמלאות תלויים ושארים, המשולמים     לאלמנות המנוחים אורי לוי ז"ל, ראובן ציגלר ז"ל ועמוס בר ז"ל (להלן יחד:-         " המנוחים") שנספו בהתרסקות מטוס פרטי בשדה התעופה בחיפה ביום 7.8.08       (להלן:- " התאונה"). בתאונה נספה גם הטייס, דורון עמיר ז"ל (להלן:- " הטייס").

(ב)        המבקשת והמשיבים הפורמאליים הם הנתבעים בתביעה (להלן ביחד:-      " הנתבעים"), כאשר על פי האמור בכתב התביעה, המבקשת הייתה הבעלים ו/או      המחזיקה ו/או בעלת השליטה ו/או המפעילה של המטוס.

(ג)         בכתב התביעה נטען, כי בהתאם לחוק התובלה האוירית, תש"ם-1980 (להלן:-        " חוק התובלה האוירית") והוראות האמנה לאיחוד כללים מסויימים בדבר תובלה    בין לאומית באוויר שנחתמה בוורשה ביום 12.10.1929 לרבות הפרוטוקול המתקן         שנחתם בהאג ביום 28.9.1955 וכל תיקון לאמנה (להלן:- " אמנת ורשה" או            " האמנה"), המבקשת היתה המובילה של המנוחים ומפעילת כלי הטיס שביצע הטסה של נוסעים. בתביעה נטען, כי בהתאם לסעיף 17 לאמנה, המובילה חייבת             באחריות מוחלטת לכל נזק לגוף שייגרם לנוסעים ואחראית לפצות אותם או את             יורשיהם בכל נזק לגוף במגבלות הקבועות באמנה לעניין זה.

(ד)        עוד נטען בכתב התביעה לגבי המבקשת, כי האחרונה לא הוציאה כרטיס לטיסה     נושא התביעה בו היא מציינת את חלות הוראות החוק והאמנה ולכן על פי הוראת           סעיף 3(2) לאמנה, לא יחולו עליה כל הוראות האמנה המגבילות ותוחמות את      היקף אחריותה.

(ה)        לנוכח האמור, טוען המשיב בכתב התביעה כי המבקשת אחראית לפצות את           המנוחים בגין מלוא נזקיהם, כפי שיוכחו, באחריות מוחלטת וללא כל הגבלה    בסכום, ומאחר שהמשיב בא בנעלי המנוחים, היא חבה בפיצויו.

            לחילופין טוען המשיב בכתב התביעה, כי אם ייקבע שהוראות האמנה והחוק לא     חלות על הטיסה, הרי שהמבקשת אחראית באחריות שילוחית לכל מעשיו           ומחדליו של הטייס בהיותה מעסיקתו ו/או מפעילתו ו/או אחראית למעשיו או        מחדליו הנטענים בכתב התביעה.

 (ו)        המבקשת הגישה את הבקשה דנן. המשיב הגיש תגובה לבקשה והמבקשת הגישה    תשובה לתגובה.

2.         טענות הצדדים

טענות המבקשת:

(א)        המבקשת גורסת שיש לדחות התביעה על הסף בשל התיישנות, שהרי המשיב טוען   בכתב התביעה במפורש כי המבקשת חבה באחריות מוחלטת לכל נזק גוף שיגרם       לנוסעים בטיסה מכוח אמנת ורשה, ובהתאם להוראת סעיף 29 לאמנת ורשה,    תביעת דמי נזק מתיישנת ופוקעת תוך שנתיים מהתאריך בו הגיע כלי הטיס            למקום יעודו או מהתאריך שבו צריך היה            להגיע או מתאריך הפסקת ההובלה.         משכך, אליבא דמבקשת, במקרה דנן, התיישנה התביעה ביום 7.8.10.

(ב)        בהמשך לכך טוענת המבקשת שתביעת המשיב היא תביעת שיבוב ולכן כל טענה      העומדת לה כלפי הניזוק עומדת כלפי התובע (המשיב כאן) ומאחר שתביעת             הניזוק מתיישנת בתום שנתיים הרי שגם תביעת התובע מתיישנת בתום שנתיים.

גם העובדה שהניזוקים הגישו תביעתם בתוך תקופת השנתיים ותביעתם לא התיישנה, אין בה כדי לסייע למשיב בתביעת השיבוב, שהוגשה מאוחר יותר.

            (ג)         מאחר שהמשיב עצמו טוען שעל המבקשת חלים חוק התובלה האוירית ואמנת                    ורשה, הרי שעל פי עקרון ייחוד העילה הקבועים מפורשות בחוק ובאמנה, אין כל                   נפקות לכל טענה חלופית אחרת בדבר קיומה של אחריות לכאורה של המבקשת,                שאינה מכוח אמנת ורשה.

            (ד)        המשיב אינו רשאי לטעון שהאמור בכתב התביעה אינו נכון ובאותה נשימה לא                    לבקש לתקן את כתב התביעה.

            אין כל חשיבות לעמדת המבקשת בסוגיה זו שכן המשיב טוען לתחולתה של אמנת ורשה ולצורך הכרעה בבקשה זו על בית המשפט לקבוע: האם, בהנחה שהמשיב יוכיח את הנטען בכתב התביעה, הוא יהיה זכאי לסעד המבוקש. 

טענות המשיב

(א)        יש לדחות את הבקשה מהטעם שהיה על המבקשת להעלות את טענת ההתיישנות                בהזדמנות הראשונה, קרי בישיבה הראשונה שהתקיימה ביום 7.11.10.